מכתב אליו

גיאצוק, אפילו לא חודש עבר מאז שטיילנו יחד בספארי ובזנזיבר. צחקנו, טיילנו נסענו למסיבה בטוק טוק קטנציק וצחקנו עליך איך עם כל הגובה שלך הצלחת להיכנס, לגמנו בירה חמה כי כמובן אין חשמל במועדון באפריקה ותכננו את הדברים שניצור יחד באי ובארץ. רק לפני שבוע וחצי חגגנו לנגב בבריכה, אחר כך עברנו למסעדה, כל החבר׳ה יחד. צחקנו, נהנינו, ונפרדנו כאילו אתה רק עושה גיחה ליוון וחוזר כמו הוריקן הביתה. קשה לי להאמין שאתה כבר לא כאן. רק לפני שבוע נפרדנו ממך, והלב עדיין מסרב להבין שלא אשמע אותך יותר מהחלון של הבית. לא את הצחוק שלך, לא את הישיבות שלנו והצחוקים במשרד עד השעות הקטנות של הלילה, לא את הקול בס שלך, ולא את ה״אדוש״ שלך. התחלת לבנות לנו את הבית. הבית שכל כך חיכינו לו, שעזרת לנו לתכנן, שדמיינת איתנו. ופתאום נשארנו עם בית שעוד לא הספקת לסיים, ועם כל כך הרבה זיכרונות ממך. אתה אבדה עצומה לעולם. חבר נדיר. תמיד פרגנת מכל הלב. תמיד היית חיובי ושמח, הנדיבות והדאגה לכל פרט בחיים שלנו. תמיד רצית שיהיה טוב לאנשים שהיו יקרים לך. השכנות שלנו הייתה כל כך מדהימה, שהתבאסנו לעזוב אתכם ולעבור להרחבה החדשה. תמיד ראית את כולם, דאגת לכולם, שלא יחסר לאף אחד שום דבר. ולילדים שלי דאגת כאילו היו שלך. היית איש של עשייה, מקצוען אמיתי, חד ומהיר, אף אחד לא עמד בקצב שלך! דחפת בכל הכוח את המושב להיות הגן עדן שהוא היום. וכשבנית לנו את הבית — בנית אותו ללא פשרות, בדיוק כמו שעשית כל דבר בחיים. איך אפשר לעבור כל כך מהר מרגעים של אושר לרגע של פרידה? תודה על הזמן שהיה לנו, על החוויות והרגעים יחד, על האדם שהיית, ועל כל מה שהשארת אחריך. תמיד אמרת לי את המשפט הידוע שלך: ״אדוש, באנו לסיבוב קצר. תהני.״ אז בסיבוב שלך הספקת מה שלא הספיקו אנשים במאה שנה. הלוואי שהיית יודע כמה הערכתי אותך, כמה אהבתי אותך, כמה אלצ׳קו והילדים שלי אוהבים אותך, וכמה היית חלק מהחיים שלנו. הלוואי שהיינו יודעים אז שאלה הרגעים האחרונים שלנו יחד. הבית שבנית לנו יעמוד כאן תמיד, אבל בתוך הבית הזה יישאר גם חלק ממך. בכל פינה נזכור אותך.. נדאג לאהובים שלך ונעטוף אותם מתגעגעת אליך!💔